אתה נמצא ב: יענקלה פרוימן > > כתיבת ביוגרפיות
Share

כתיבת ביוגרפיות

אם תשאלו אותי למה צריך ביוגרפיה, התשובה שלי בשתי מילים תהיה: למען הזיכרון.

קו התפר בין הדורות הוא הקו המחבר בין העבר לבין העתיד. כל אדם נושא עמו סיפור חיים מופלא שכדאי להנציח.

הסיפור האישי הייחודי, הסיפור המשפחתי והסיפור הקולקטיבי, יוצרים את ההיסטוריה המשותפת לכולנו ואת האהבה למי שעשה אותה.

כשהסיפור האישי פוגש כותב מקשיב, רגיש ואנושי - גם הדרך והשותפות בהכנת הביוגרפיה הופכים לחוויה בלתי נשכחת עבור המספר/ת והמשפחה. בעיניי זו המתנה היפה ביותר שאפשר להעניק לאדם האהוב עליכם וגם לעצמכם ולדורות הבאים.

להלן דוגמה לכתיבה אישית שלי :

ילדותי השלישית

על קיר ביתי תלויה תמונה בשחור=לבן: תל אביב, שדרות רוטשילד, 1946. שני אנשים יפים ואופטימיים בחולצה לבנה (אבא ואמא שלי), עומדים בפוזה מחויכת של "עכשיו מצטלמים".

ביניהם ניצבת על ספסל הגן ילדה קטנה ובלונדינית, לבושה בסרפן עם סרט לבן דמוי פרח על השיער (אחותי). האיש הבוגר מחזיק בידיו ברוך ובעדינות תינוק בן חצי שנה בערך, באוברול עשוי שני חלקים של פעם (כנראה, אני).

אחר כך אני זוכר שיכון עם רחובות צרים שמחבקים שורות של בתים לבנים, ודירה קטנה - בלי מכונית, בלי טלפון ובלי טלוויזיה, אבל עם המון אהבה ושמחה, וספרים, והצגות, וזוג סנדלים אחד לקיץ עם כמה חולצת טריקו ומכנסי אתא, וזוג נעליים גבוהות אחד לחורף, ובימים גשומים ממש – שכמיית גשם ומגפיים, שניהם עשויים מגומי שחור ומכוער.

ואמא שלא שוכחת להגיד: תלבש לפחות פולובר, שלא תחזור לי עם אנגינה פתאום, והמון שעות ברחוב שהיה אז מגרש המשחקים של השכונה. וכדורגל, ואופניים יד שנייה, ותנועת נוער, ומיליון חברים. לא קיימת ילדות שאין בה רבב, אבל הילדות הזאת הייתה הדבר הכי קרוב לגן עדן. רק אחרי שפענחתי את כל הסודות ששמעתי אז ביידיש, הבנתי כמה תמימה ונאיבית הייתה ילדותי הראשונה.

* * *

באלבום התמונות שלי יש צילום שאני מאוד אוהב: עין גדי, מפל נחל דוד, 1976. שני הורים אופטימיים (חוה ואני) בבגדי טיול, מסתכלים במבט ענייני על הצלם הזר, דואגים לכנס תחת כנפיהם שתי ילדות ובן כשהם חצי עירומים (הילדים שלנו),

התינוק - בן שלוש שנים – רוכב על כתפיי עם מבט של "אני לא מבין על מה המהומה". אני זוכר מאז כל רגע באהבה:

הרבה ים, טיולים, ארוחות ערב בפינת האוכל במטבח, לפעמים במסעדות, וכן – בובות ומכוניות, וספרייה גדולה, ואופניים, הפעם יד ראשונה, ותנועת נוער, וחוגים, וחגים, והרבה רעש, ושמחה, ובכי, ו"הוא התחיל" ו"היא התחילה", ו"לילה טוב" עם חיבוק ונשיקה. העולם כבר אחר משהיה. קצת יותר טכנולוגי ומציע לא מעט גירויים. כבר יש מכונית, יש טלפון, ויש אפילו טלוויזיה חינוכית עם ערוץ אחד. אפילו הג'ינס כבר מככב עם נעלי אדידס. היום אני יודע שגם ילדים יכולים לגדל לפעמים את הוריהם, בעיקר כשהם הורים צעירים. מאותם ימים אני זוכר יותר מכל את הדאגה: שחס וחלילה לא יקרה להם דבר. הילדות השנייה שלי לא הייתה גן עדן, אבל ממנה צמחו אהובי נפשי.   

* * *

בתמונה השלישית אני רואה לפניי על צג המחשב צילום משפחתי: אב ואם מלאי אופטימיות (הבת שלי ובן זוגה), שני ילדים מתוקים, בת שש ובן שנתיים (הנכדים שלי), כולם יושבים על הדשא בנון שלנטיות נינוחה, בגדיהם צבעוניים להפליא ובולטים על רקע החורש הטבעי הירוק שברקע. נטף, יישוב קהילתי בהרי ירושלים, 2006.

התמונה הזאת גורמת לי אושר גדול כל פעם שאני בוחן אותה. יש בה את אותו התום של פעם, אותו ניקיון נהדר ששמור רק לילדים קטנים ולהוריהם ולכל מי שאינו יודע עדיין מה צופן העתיד. כולנו כבר לובשים את אותו הג'ינס, הם ואני, ולטריקו של פעם כבר קוראים בעברית החדשה טי שירט – ובכל זאת, שלושה דורות מדברים בדיוק באותה שפה. בכל פעם שאני רואה אותם - שוב נוגעות בי ילדותי הראשונה והשנייה, כאילו הייתי שם באמת. אלא שהפעם כל הנגיעות הן רכות, מלטפות, מחבקות, רחוקות. רק הם יכולים להפוך אותי לכלבלב שובב או למתקן משחקים נייד. אלה הנכדים שלי, אני אומר לעצמי, לא תמיד מאמין למה שאני רואה, אבל תמיד יודע: יותר מאשר שלי, הם של הוריהם, ויותר משל הוריהם, הם של עצמם. אנשים קטנים ומקסימים שמעניקים לי במתנה את ילדותי השלישית.
 

דירוג דף:
0 הצבעות [ממוצע: 0]
הדפס עמוד שלח לחבר